<h1>קנ"ו ע"א</h1>
<h2>דף קיב:</h2>
[לשון הרי"ף מנדה מ"ה ע"ב] גרסינן במסכת נדה, בפרק יוצא דופן. נבדקין, דמרבינן מופלא הסמוך לאיש נדרו נדר והקדשו הקדש מדכתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' לרבות קטן שיודע להפלות כלומר לפרש כוונתו ולומר לכך נתכוונתי שאם יצילני השם מסכנה גדולה שאני עומד בה אתן לכבוד מקדשו כך וכך. קודם הזמן הזה, כגון בתינוקת קודם שיבוא ראש השנה של שתים עשרה ובתינוק קודם ראש השנה של שלש עשרה אין נדריהם נדרים דקטנים הם ולא מרבינן מכי יפליא אלא קטן הסמוך לאיש אבל רחוק הרבה לא מרבינן. דרוב מעשיהן מקולקלין ואין חוששין למעוט שהן פקחין. אחר הזמן הזה, בתינוקת מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ולמעלה ובתינוק מבן י"ג שנה ויום אחד ולמעלה וכגון שהביאו שערות. אפילו [אמרו] אין [אנו] יודעין וכו', דגדולים הם ובכלל שוטה לא מחזקינן ליה דסופו לבוא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו והלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה אבל תוך הזמן הזה אם ידע לשם מי נדר הוי נדר ואם לאו לא הוי נדר דקטן הוא, והתם בגמ' מפרש לה שפיר תוך זמן שהוא שנת שתים עשרה וכו' וכגון דאיתי שתי שערות והתם אוקימנא לעונשין כלפני זמן הוא חשוב ואין חייבין כלום או כלאחר זמן כשנת ארבע עשרה ושנת חמש עשרה וחייבין.
[גמ' שם מ"ו ע"א]. בן תשע שנים ויום אחד וכו', כלומר אפילו לר' יוסי בר יהודה ומבן ט' שנים ויום אחד ועד שתים עשרה שנה ויום אחד פלוגתא דר' יוסי בר יהודה ותנא קמא, ובגמ' מקשי הא גופא קשיא אמרת מבן תשע שנים ויום אחד ועד בן שתים עשרה שנה ויום אחד שומא הא שלש עשרה גופה סימן, והדר תאני בן י"ג שנה ויום אחד סימן הא שלש עשרה גופא שומא, ומתרץ הא בתינוק הא בתינוקת, פי' ועודן בו כשהגדיל אבל נשרו בנתים איגלאי מלתא דשומא הוו. ממאנת והולכת, דאפילו הביאה שתי שערות שומא הוי דתוך זמן כלפני זמן. אינה ממאנת, שמא הביאה ועכשיו הן סימן דהא לאחר זמן הוא. ואינה חולצת, אלמא גדולה היא ואי גדולה היא תחלוץ. וכי תימא מספקא ליה, אם הביאה הילכך מיאון לא דלמא הביאה וחליצה נמי לא שמא לא הביאה. והאמר רבא וכו', אלמא פשיטא ליה לרבא דכיון דהגיעה לכלל שנותיה דודאי הביאה. הני מילי בסתמא, הוא דאמרה הביאה סימנין וחולצת אבל היכא דבדקנא וכו', והכא בשבדקנו עסיקינן. חוששין שמא נשרו, וגדולה היא ואינה ממאנת. הניחא למאן דאמר חוששין, רב כהנא. אלא למאן דאמר אין חוששין, רב פפא. הני מילי לענין חליצה, דאי אתיא למחלץ לאחר זמן ובדקנא ולא אשכחן לא חיישינן למימר גדולה היא ותחלוץ שהסימנין נשרו. אבל לענין מיאון חיישינן, שמא נשרו לחומרא וקנייה בביאה ובעיא גט. והא חוששין בעלמא קאמר, ולאו ודאי נשרו וחוששין לחומרא משמע. אלא לעולם, אינה ממאנת דרבא בדלא בדקנא הלכך בסתמא אמרינן כיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי אית לה ואינה צריכה בדיקה ובעיא גט. ולענין חליצה חיישינן משום הכי אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה ודקא קשיא לך הא דאמר רבא חזקה הביאה סימנין לא קשיא כי אמר רבא חזקה למאון לא ממאנה מסתמא אבל לחליצה בעיא בדיקה. חוששין שמא נשרו, אם הגיעה לכלל שנותיה ובדקנא ולא אשכחן לא ממאנה. דקדיש תוך הזמן, יתומה מדעת אמה ואחיה לדעתה. ובעל לאחר זמן, דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא דבשעת בעילה (לאחר זמן דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא דבשעת בעילה) דלאחר זמן שמא הביאה והויא לה ביאה זו קדושין גמורין דהא גדלה ושוב אינה יוצאה במאון. אבל מעיקרא, דמכי עברא שתא דתרתי סרי [ו]לא בעל לא חיישינן שמא נשרו דהא לא הוו בה קידושין גמורין מעולם דאין מעשה קטנה כלום אלא אם כן קבל אביה קידושין הלכך מספק לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכחן, אבל הביאה ודאי סימנין אע"ג דקידושי קמאי לא הוו קדושין אלא מדרבנן לא תקינו רבנן מיאון בגדולה דילמא אתו למאן הנבעלת אחר שגדלה דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה לאחר שגדלה מקדשא לה.
[שם מ"ז ע"א] מתני'. פגה, סמדר כך באשה עודה תנוקת קראו לה פגה כל זמן שאין לה סימן לא בדדים ולא בשערות. בוחל, כשהפרי גדל קצת כדתנן בגמ' התאנים משיבחילו ואמר ר' יוחנן משילבין ראשיהן חייבין במעשר כך כשיש לה סימן דדים קצת בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא. צמל, בגמ' מפרש לשון נוטריקון יצאת מלאה שיש לה סימן מובהק בדדיה ולקמן מפרש סימנה במתני' והיא בוגרת. בזו ובזו, אף כשהיא נערה. אביה זכאי וכו', דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. איזו היא סימנה, אצמל קאי. הקמט, כלומר שגדלו דדיה קצת עד שיכפל מעט עד החזה ונראה כקמט. משיטו הדדין, גדולים יותר. הפיטומה, ראש הדד כמו נטלה פטמתו. עוקץ, כמו עוקציה גסין חודו של דד שהתינוק יונק ופיטמות היינו סביבות העוקץ.
(מתני') [גמ']. מיחד לה, כלומר זו לאחד מעבדיו וזו לשני ולא רצה להפקיר שפחותיו לעבדיו משום בושה. מחליף להו, את של זה לזה ואינו מקפיד על בשתן, ומה שכתוב בהלכות כי היכי דיהבו עיניהו עליהו פירוש הוא. משיתקשקשו הדדין, כמו מקשקשין לפניו בזוג כלומר גדולים הרבה. משיכסיף ראש החוטם, משיתחיל להלבין ראש הדד. ערוך משיפצל ראש החוטם משיתחיל לינקב. ערוך משתקיף עטרה שגדול העוקץ ועבה ומוקף עטרה והיינו שיעורא דאמר ר' יוסי נמי במתני' שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור. משיתמעך הכף, מלמטה הוא על בית הרחם כמין תפוח גבוה כדמפרש לקמן. מלמעלה, בדדין להחמיר איזה מאלו שתביא שוב אין אביה מפר נדריה דמחזקינן לה בבוגרת, נתקשקשו אע"ג דלא הכסיף הכסיף ואע"ג דלא נתקשקשו וכן כולם, אית דאמרי להחמיר אינה ממאנת משעה שנראה בה אחד מן הסימנין הללו ואינה חולצת עד שיהו כולן, ולאו מלתא היא דאפילו לא הביאה אחד מהן גדולה היא ואינה ממאנת וחולצת דהא כל הסימנין הללו בבגרות נאמרו ומימי נערות היא גדולה למאון ולחליצה שהרי הביאה שתי שערות, לישנא אחרינא הלכה כדברי כולן להחמיר אפילו הביאה אחד מכל הסימנין האלו ואפילו הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קיבל אביה בה קידושי וקידשה היא עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה אחד מכל הסימנין הללו יצתה לה במקצת מרשות אביה דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקידושי אביה להפקיע קידושין שלה וגם אין בנו כח להפקיע קידושי אביה עד שתביא את כולן.
[שם מ"ז ע"ב] מתני'. יביאו ראיה, קרוביה. שהיא בת עשרים, וגדולה חשבינן לה. לא חולצת ולא מתיבמת, ונשאת לכל מי שתרצה דרחמנא פטרה מן היבום דכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. סריס, לאו בן חליצה הוא דכתיב להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא. הכי גרסינן יביאו ראיה שהוא בן עשרים, קרובי האשה יביאו ראיה.
גמ'. ורמינהי וכו', שמענו מן המשנה דבן עשרים שנה אעפ"י שלא הביא שתי שערות חשוב הוא כסריס וגדול הוא לכל דבר והא תנן בסוף האשה רבה ביבמות אחד לי בן תשע שנים ואחד בן עשרים שנה שניהם דין אחד להם וביאתם כמאמר גדול אלמא קטן הוא ובעיא אמתוני. אמר ר' שמואל בר רב יצחק, מתני' כגון שנולדו בו סימני סריס המפורש בהערל כל שאין בשרו מעלה הבל ושערו לקוי ובשרו מחליק, ודייק רבא מדתני והוא הסריס כלומר שנולדו בו סימני סריס שמע מינה. עד רוב שנותיו, היינו שלשים ושש שנים דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. כי אתו לקמיה דר' חייא, בן עשרים שלא הביא שתי שערות. בכולי פרקין מעת לעת, חשבינן לה שנה ולא בתר מנין עולם שיהא יום אחד של שנת עשרים חשוב שנה אע"ג דלא תנן במתני' בן עשרים שנה ויום אחד כמאן דאמר יום אחד דאמי וצריך להשלים את כולה. דתנן תנן, היכא דתנן יום אחד כגון בת שלש שנים ויום אחד. דלא תנן, דהיינו בת עשרים שלא הביאה שתי שערות לא בעינן עשרים שלימים. שיצאו ממנה ל' יום, פרש רבנו משה בת עשרים שנה פחות ל' יום, ולי נראה שיצאו ממנה ל' יום היינו שלשים יום מתחלתה דל' יום בשנה חשוב שנה.
[שם מ"ח ע"א] מתני'. בא סימן התחתון, שתי שערות סימן נערות. העליון בוחל הוא בדדין. או חולצת, גדולה היא שהשערות סימן מובהק. אעפ"י שאי אפשר, בגמ' פרכינן והלא בא ועלייהו סמכינן ולקמן מפרש. לא חולצת ולא מתיבמת, דאכתי קטנה היא ותנן ר' מאיר אומר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית. אבל אי אפשר וכו', והא ודאי מדאתא עליון תחתון נמי אתא אלא נשרו.
גמ'. והלא בא, הלא אנו רואין בעינינו שגדלו הדדין ואין אנו מוצאין לה שתי שערות. ומשני בא לר' מאיר דכיון דאמר ר' מאיר לא חולצת דקטנה היא מכלל דסבירא ליה אפשר לעליון בלא תחתון. ואעפ"י שאי אפשר לרבנן, דקא אמרי או חולצת או מתיבמת אלמא מדאתא עליון ודאי אתא תחתון אלא שנשרו. וליתני בא עליון עד שלא בא תחתון וכו', עד וחכמים אומרים או חולצת או מתיבמת ולא ליתני אעפ"י שאי אפשר ואנא ידענא דטעמייהו דרבנן משום דאי אפשר הוא, ומשני אי לא תנא אעפ"י שאי אפשר הוה אמינא דאי אפשר ואפשר הוא אלא שמיעוטא הוא ור' מאיר לטעמיה דחייש למיעוט דלא אזל בתר רובא ומכי אתא עליון לא בעיא בדיקה דמסתמא תחתון אתא, וכיון דטעמייהו דרבנן משום רובא הני מילי מסתמא כלומר היכא דלא בדקן אבל היכא דבדקן ולא אשכחן תחתון אימא מודו דקטנה היא, וממעוטא היא ולא תחלוץ קמ"ל דרבנן סברי אי אפשר לעולם ואי בדקן נמי ולא אשכחן אמרינן ודאי נשרו. דכולי עלמא מיהא אתחתון סמכינן, בין לר' מאיר בין לרבנן דהא לר' מאיר דסבירא ליה דאפשר לבוא עליון בלא תחתון אמר לא חולצת ולא מתיבמת לרבנן נמי הא קתני בא תחתון אעפ"י שלא בא עליון דגדולה היא. מה איש בסימן אחד, שאין בו סימן עליון שאין לו דדים משתנים. תניא נמי הכי, דאתחתון סמכינן. נבדקות על פי נשים, ודוקא נשים יקרות ונאמנות יראות חטא דקים לן בגווייהו דלא משקרי כדאמרינן בעלמא אמר רבא כגון בת רב חסדא דקים לי בגוה מרענא שטרא אפומא. לפני הפרק, קודם עונת נדרים שהביאה שומא נינהו וקטנה היא. נשים בודקות אותן, דבין אמרו איתנהו בין אמרו ליתנהו בקטנה מחזקינן לה ולא עליהו סמכינן ובדיקתן להכי מהניא דאי משתכחי בה השתא ומשתכחי בה הני גופיהו לאחר הפרק אמרינן שומא נינהו כדמפרש לקמיה. ולאחר הפרק, נמי אי אמרן איתנהו מהימני וחלצה דהא אורחא היא למהוי לה, ואי אמרינן ליתנהו לא ממאנה דחיישינן שמא נשרו הלכך אנשים לא סמכינן. תוך הפרק, דמסתמא לאו גדולה היא ואי משתכחי מחזקינן לה בגדולה. אין נשים בודקות אותן, שאין נשים כדאי [להיות] סומכות עליהן להשיא ספיקות על פיהן ולומר גדולה היא שתחלוץ וסבירא ליה לר' יהודה הביאה שתי שערות תוך הפרק סימן הן כלאחר הפרק הלכך לא מהימנינן להו והכי מפרש לה לקמיה. ר' שמעון אומר וכו', מפרש לקמיה דאי משתכחי השתא נמי לאחר הפרק שומא נינהו ולא חלצה אי לא אתי בה אחריני ולהכי הוא דמהימנינן. למאון, להחמיר שלא תמאן. אבל לחליצה בעיא בדיקה, ואשה נאמנת עליה הואיל ולאחר הפרק הוא ואורחה למהוי לה כדמפרש לקמיה. ה"ג קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק דאמי ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא וכו', והכי פירוש[ו] תוך הפרק להכי לא מהימנא דקסבר ר' יהודה תוך הפרק אם הביאה אמרי סימן וגדולה היא הלכך אתו למשרי מידי דלאו היינו אורחיה על פי נשים דלאו כהלכתא דאעפ"י שנאמנות הן לאחר, התם הוא דאיכא חזקה דרבא אבל תוך הפרק וכו'. ר' שמעון אומר וכו' כלפני הפרק דאמי, ושומא נינהו הלכך לאו עלייהו סמכינן למימר גדולה היא או קטנה ולהכי הוא דמהני דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. האי מאן קתני לה, דהא אדר' שמעון לא מתוקמא דכיון דאמר תוך הפרק כלפני הפרק אי בדקי להו תוך הפרק מאי גדולה היא שלא תמאן איכא והא אמרת אפילו משתכחי שומא נינהו. אי בעי[ת] אימא ר' יהודה ואתוך הפרק, דקאמר אין הנשים בודקות דתוך הפרק כלאחר הפרק דאמי ואי לא בדקן שפיר אתו למימר אקטנה דגדולה היא, וקא משמע לן דלהחמיר מהימנא אבל לפני הפרק ליכא למימר גדולה שלא תמאן ולאחר הפרק אפילו להקל קאמר ר' יהודה מהימנא. ואי בעית אימא ר' שמעון ולאחר הפרק, דקאמר ר' שמעון תוך הפרק בודקין ולאו למסמך עליהו לחליצה ולמיאון דהא אפי' משתכחי כלפני הפרק דאמי וקטנה היא אבל לאחר הפרק אי משתכחי סימן נינהו ושרינן לה ולא מהימני (אבל) [אלא] להחמיר דלית (לן) [ליה] דרבא. בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמיאונין, בפרק מי שמת בבבא בתרא
